כולם מדברים על זה שכבר הרמב"ם שיבח את האלוורה והיה משתמש בה כתרופה. יצאנו לבדוק איפה זה באמת מופיע. מצאנו 3 מקומות (מן הסתם יש יותר, אבל זה מה שמצאנו כרגע) בהם הרמב"ם מזכיר את צמח האלוורה, שתיים מהן לחיוב ופעם אחת לשלילה. כדי להבין למה לפעמים זה טוב ולפעמים רע, צריכים לזכור לשלחלק הפנימי של עלה האלוורה יש שני חלקים עיקריים – יש את הג'ל הפנימי השקוף, שהוא מחזק את מערכת העיכול, ויש את הנוזל שמקיף את הג'ל (נהוג לקרוא לו היום אלואין, למרות שיש שם עוד כמה חומרים), שהוא דווקא משלשל וגורם לכאב בפי הטבעת לדברי הרמב"ם.

חברת פוראוור מורידה ידנית את החלק החיצוני ומשתמשת רק בג'ל הפנימי, כך שהצד השלילי (שלשול ועוד) לא רלוונטי.

הנה המקורות שמצאנו:

בהקדמה למסכת אבות (שמונה פרקים לרמב"ם)

כשהרמב"ם מביא דוגמא לתרופה – אחת משתי הדוגמאות שהוא מביא היא האלוא"י, כלורמ האלוורה:

"ואל זה הענין רמזו באמרם לפנים משורת הדין אבל מה שעשו אותם החסידים בקצת הזמנים [וקצת המקומות] וקצת אנשים מהם ג״כ מנטות אחר הקצה האחר. בצום. וקום בלילות. [והנחת הדעת אשר ירצה לעשות אותו] והנחת אכילת בשר. ושתיית יין. והרחקת הנשים. ולבוש הצמר והשער. ושכונת בהרים. והתבודד במדברות. לא עשו דבר מזה אלא [על] דרך רפואות כמו שזכרנו. ולהפסד אנשי המדינה ג״כ כשיראו שהם נפסדים בחברתם וראות פעולותיהם עד שיפחדו מהפסד מדותיהם בעבורם. וע״כ ברחו להם למדברות ולמקום שאין שם אדם רע…
וכאשר ראו הכסילים שהחסידים עשו אלה הפעולות ולא ידעו כוונתם. חשבו שהם טובות וכוונו אליהם. בחשבם שיהיו כמותם ויענו את גופתם בכל מיני עינוי. ויחשבו שהם קנו לעצמם מעלה ומדה טובה ושעשו טובה. ושבזה יתקרב האדם לשם כאילו ה׳ יתברך שונא הגוף ורוצה לאבדו. והם לא ידעו שאלו הפעולות רע.
ואין להמשילם אלא לאיש שאינו יודע במלאכת הרפואות. כשיראה בקיאים מהרופאים שהשקו חולים נוטים למות. סמים הנקראים בערבי שח״ם חנט״ל ובלע״ז קולקונטריד״א ואשקמוניא״ה והצבר ובלע״ז אלוא״י וכיוצא בהם. ופסקו מהם המזון. ונרפאו מחליים ונמלטו מן המות הצלה גמורה. ואמר הסכל ההוא אחר שאלו הדברים מרפאים מן החולי כ״ש שיעמידו הבריא על בריאותו או יוסיפו (בה) [כח] והתחיל לקחת אותם תמיד. ולהתנהג בהנהגות החולים שהוא יחלה בלא ספק. כן אלו הם חולי הנפשות בלא ספק בלקחם הרפואות על הבריאות. וזאת התורה התמימה המשלמת אותנו כמו שהעיד עליה יודעה.  תורת ה׳ תמימה משיבת נפש עדות ה׳ נאמנה מחכימת פתי. לא זכרה דבר מזה. ואמנם כוונה להיות האדם טבעי הולך בדרך האמצעי…".

ספר פרקי משה

ספר הרפואות לרמב"ם, הודפס בווילנא תרמ"ה, מאמר ט, עמוד כג

"כשיהיו ליחות רעות שהם בתוך גרם האצטומכא (הקיבה) נבלעות, הנה הרפואה היותר משובחת להריקם באלואי"א (=אלוורה)… אלוא"י רחוץ ובלתי רחוץ. הרחוץ מחזק האצטומכא יותר, והבלתי רחוץ משלשל יותר".

ובמאמר כב

פרק זה עוסק בסגולות ולא ברפואות. סיכוי טוב שהרמב"ם עצמו לא היה מאמין בזה (הוא לא אהב סגולות למיניהם). סביר להניח שמדובר שם באלוורה לא רחוצה. בכל אופן, כך כתוב:

"יש לפולים סגולה להפסיד השכל, ולאלוא"י להזיק הטבעות (פי הטבעת)".